נפרדים מסילביה ז"ל

סילביה דורץ ובעלה המנוח, ג'רי דורץ ז"ל, עשו עלייה מניו יורק והגיעו ישירות לאריאל ב 1995. באותו זמן הם יצאו לפנסיה, והיה בהם הרצון לחזור הביתה לארץ ישראל לחיות עם משפחתם המורחבת, עם ישראל. הם ידעו שאריאל היא בדיוק בשבילם, אבל הם רצו יותר ממקום נוח ומשמעותי לגור בו.


קשה לדמיין עולים חדשים שלוקחים על עצמם התנדבות מיד עם הנחיתה לביתם החדש. קשה לדמיין אותם מיישמים את המיומנויות הניהוליות שלהם, עוד לפני שהייתה להם הזדמנות ללמוד את השפה. וקשה לדמיין אותם מתמידים במחויבותם לקהילה ונותנים מעצמם באש ובמים, במשך שני עשורים, עם חיוך גדול על השפתיים.

קשה לדמיין, עד שמכירים בנאדם מיוחד כמו סילביה.

סילביה דורץ ובעלה המנוח, ג'רי דורץ ז"ל, עשו עלייה מניו יורק והגיעו ישירות לאריאל ב 1995. באותו זמן הם יצאו לפנסיה, והיה בהם הרצון לחזור הביתה לארץ ישראל לחיות עם משפחתם המורחבת, עם ישראל. הם ידעו שאריאל היא בדיוק בשבילם, אבל הם רצו יותר ממקום נוח ומשמעותי לגור בו.

זוג הפנסיונרים היה צעיר בליבו, עם דחף לראות איפה ואיך אפשר ליצור שינוי. קרן אריאל לפיתוח הייתה בחירה פשוטה עבורם. המשרד של הקרן היה רק 15 דקות הליכה מביתם, בו הם יכלו להשתמש בכישורים הבינאישיים שלהם ובניסיון הקריירה הארוך שלהם לטובת הקהילה. כל מסמך שהם הגישו, כל מאמר שהם כתבו, כל רשימות הנתונים שהם עיבדו, וכל מאמצי גיוס הכספים שלהם, שיפרו והיוו תועלת משמעותית לתושבי אריאל. התנדבות בקרן אריאל לפיתוח היה מקור מתמיד לשביעות רצון.

בראיון שנערך בשנת 2007 עבור פרסום שלום אריאל, ג'רי וסילביה אמרו "לכל אחד ואחת מאתנו יש גורל. בשנת העלייה שלנו, כמתנדבים, התחלנו להגשים את שלנו. "

למרבה הצער, ג'רי הלך לעולמו לפני חמש שנים. סילביה נותרה לבדה, אבל היא לא נתנה לעצמה להיות בודדה. בעוד התאבלה על אובדנו של ג'רי, סילביה בחרה בחיים. היא הקדישה את תשומת ליבה למחויבות הקודמת והמשותפת להצלחת תושבי אריאל על ידי המשך התנדבותה. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה, סילביה המשיכה להאיר את משרד קרן אריאל לפיתוח בחיוך כנה, בהערה מעודדת ובאווירה לא מתפשרת.

על אף היחלשותה של סילביה, היא נשארה עקבית. אפילו הסוכרת שלה והסיבוכים הקשורים, אשר החלו לתת את אותותיהם, היא המשיכה לבוא למשרד שלוש פעמים בשבוע. הקסם של סילביה היה מדבק. רק חוג מצומצם של חברים ידע כמה חולה היא הייתה.

היום, לאחר תקופה ארוכה של אתגרים והתמדה, אנחנו נאלצים להיפרד מסילביה. דברים לא נראו אותו דבר במשך השבועות האחרונים, אותם היא בילתה בבית החולים. סילביה ומבקריה חלקו את אותו הרגש; ה'קרן' מתגעגעת אליה והיא מתגעגעת ל'קרן'.

כעת, כשהיא מחזירה את נשמתה לבורא העולם, אנחנו אומרים 'שלום' דומע.

יהיה רצון שנשמתה תהיה צרורה בצרור החיים.